בדמיון-

נחתתי בעולם חדש. רציתי כבר כל כך הרבה זמן להגיע אליו. הוא מסקרן אותי, הוא מאתגר אותי. הנה אני מסתערת, יוצאת לגלות, לכבוש, להגשים. אני משנה ומשתנה. מייד רואים עלי. אני זוהרת, יפה, קורנת. אני טובה אלי. מלאה באנרגיה.

במציאות-

אני עייפה.
חשבתי שעם היציאה למסע, אתמלא אנרגיות
ואקפוץ ישר לעניין. אכבוש את המקומות אליהם רציתי כל כך להגיע.
אבל פתאום גיליתי שהגעתי עייפה. קשה להוציא את עצמי (מטאפורית) מהגסטהאוס. סיימתי שנה כל כך עמוסה ומאתגרת. הייתי מוטרדת ממלא דברים ולא הצלחתי לישון.
לא ידעתי שעייפות היא אשכרה דבר מצטבר.
היו לילות שוויתרתי עליהם כליל…
והנה פתאום מתפנה לי קצת זמן לעוף, ובמקום זה אני נוחתת. הכנפיים כואבות, הנוצות מרוטות ואני רק רוצה לישון…

אלה לא החלומות שחלמתי עליהם

בתוך המציאות שהרגשתי שסוגרת עלי, פתאום היה שלב שהגיעו מלא חלומות. בלילה.
חלומות רעים.
לא סיוטים. אני לא מתעוררת מהם בבהלה, אבל חלומות רעים ממש. ממש.
אני מתעוררת ולוקח לי רגע להבין שזה היה חלום. הם היו כל כך מציאותיים.
זה היה רק חלום, אני מבינה ואומרת לעצמי בלב ואז בקול: ״תודה לאל התעוררתי. זה היה רק חלום״.
אולי זו דרך להזכיר לי להודות על המציאות האמיתית שלי. כן זו שבה הייתי מוטרדת. כן זו שבה אני כל כך עייפה. ועדיין- היא כל כך הרבה טובה. תודה לחלומות הרעים שמזכירים בי מציאות טובה.
הכל מתחיל בהכרת היש.
זה צעד קטן וראשון.
מותר להתחיל ב״לישון״.
מהמקום הזה תגיע ההתעוררות. בזמנה.
זה בסדר בהתחלה רק להציץ מהחלון.