עוד יום במשרד

כשיצאתי אותו יום עם השעיר (הידוע יותר בשמו הארי) לטיול, זה היה הסיבוב הרגיל שלנו. שנינו כבר מכירים ממש טוב את הדרך. מה שהיה שונה מהפעמים הקודמות זו השעה בה טיילנו. שעת בין ערביים, ובחוץ אפס מעלות.

ההליכה הזאת מכניסה אותי לסוג של מדיטציה ומגיעות איתה כל מיני הבנות.

השנה החלטתי לעבוד על פרויקט חדש, ובעודי צועדת אני מבינה שאני צריכה ליצור לעצמי מקום וזמן כדי שאצליח להתקדם.

"למה אין לי פשוט עבודה מסודרת?" התגנבה לה מחשבה טורדנית לראשי, "עם שעות מסודרות ותלוש משכורת מסודר ואולי אפילו משרד מסודר!"

"מה משרד?" אני מגיבה למחשבות שלי, "העבודה שלי איננה משרדית", קבעתי כעובדה.

"משרד במובן של מקום מסודר" התפרצה עלי המחשבה והמשיכה, "את צריכה מסגרת כדי ששם תוכלי למצוא את החופש שלך. בלי זה את הולכת לאיבוד ואז עובר עוד יום, שבוע, שנה…"

"לא! לא!" גערתי "לא השנה הזאת!" הודעתי באסרטיביות עם חוסר אמונה קטן שקפץ מיד להראות נוכחותו.

נשמתי נשימה עמוקה, כזאת שמגרשת מחשבות, והמשכתי לצעוד בדרך. בשקט יחסי.

מצד ימיני אני מבחינה פתאום בדלת. אני עוצרת כלא מאמינה. כל יום (נו טוב, כמעט) אני עוברת שם, ומעולם לא הבחנתי בדלת הזו. יכול להיות שהיא לא הייתה פה עד היום? אולי… אבל למה שמישהו יניח פה דלת? ולמה עד היום לא ראיתי אותה?

החלטתי לחצות את הכביש לכיוונה. היא נמצאת על אי תנועה גדול ומיוער. אף אחד לא משתמש בצד זה של הכביש, ואין בו מדרכה.

בעודנו חוצים את הכביש, השעיר ואני, ראינו ליד הדלת חתולה לבנה (לא יודעת למה החלטתי שזו חתולה, היא יכולה להיות גם חתול). ברגע שהחתולה הבחינה בנו היא ברחה. אני לא יודעת להסביר אפילו כמה זה תמוה לראות פה חתולה ברחוב. זה גם לא היה ליד שכונת מגורים, כך שלא נראה שהיא שייכת למישהו.

לראות פה חתולת רחוב זה נדיר כמו לראות סנאי ברחובות תל אביב. כן, עד כדי כך.

נשארתי לרגע מול הדלת הזאת, עדיין מרוגשת מהפגישה עם החתולה.

הדלת עומדת שם, לא מובילה לשום מקום. מצד שני- הדלת הזאת יכולה להוביל לכל מקום.

ואני ידעתי;

"זוהי דלת הכניסה למשרד שלי!"

כל משרד צריך שתהיה לו דלת. כזאת שמסמנת את הכניסה.