כמו בכתיבה, גם בחיים אני זקוקה לסימני פיסוק.
פעם. עצירה. לנקודה.
פעם אחרת, אוויר קצר לפסיק,
לפעמים רק תוהה… (שלוש נקודות)

לפעמים, כתיבה ממידת רוחק, מקרבת.
כביכול לא כתבתי על עצמי, כתבתי על ספרים. לא הרגשתי שאני נחשפת תוך כדי הכתיבה, עד שקראתי וכל כך הרבה דברים נחשפו בפניי.

את הסיפור הבא, כתבתי בזמן שגרתי בארצות הברית. ידעתי שבעוד שנה נחזור לארץ. שנה זה זמן מתעתע, הוא לא מספיק ארוך וניצחי ולא מאוד קצר. אז מה עכשיו? מה בינתיים? אני כאן? אני שם?  מה אעשה כשאחזור לארץ? האם אחזור להיות עצמאית? ומלא מחשבות "בערו" לי בראש. אז יצאתי להליכה ואחריה ישבתי לכתוב. איזה כלי נפלא זה, כמה סדר והבנות הוא מאפשר לי בתקופות הכי מבולגנות ולא ברורות.

מכירה את התחושה האת של 'אין זמן'? בעיקר לזמן שהוא שלך עם עצמך?
אז החלטתי לדבר איתו. עם הזמן. לשאול אותו שאלות נוקבות בנושא. כשאני מחפשת תשובות, בדרך כלל אני פשוט מנסחת את השאלות, ואז התשובות מתחילות להיכתב בעצמן.

אני לא אשת עסקים. אני לא אוהבת צילומים. זה לא ייצא מספיק טוב. זה לא יצליח. אני לא יודעת איך עושים את זה. אני לא